רשלנות רפואית עוסקת במצב בה ניתן שרות רפואי למטופל על ידי רופא אשר חרג מרמת הזהירות המצופה ממנו וחריגה זו גרמה נזק למטופל, אשר היה נמנע אלמלא החריגה בהתנהגותו של הרופא. כאשר מוכיחים כי התנהגות הרופא הייתה רשלנית, קמה הזכות לקבלת פיצוי בשל הנזק שנגרם.
רשלנות רפואית עלולה לגרום לנכות,כאב וסבל,הרעת המצב הקיים, ואף להביא למות המטופל.על כתפי הרופא מוטלת האחריות לאבחן את מחלת המטופל בזמן, לתת לו תרופות התואמות את מצבו ובמינון הנכון לו, בחירת ההליך הרפואי שיתאים לו,וכל ההליך שיביא להחלמתו/התאוששותו. עניין נוסף וחשוב בתחום הרשלנות הרפואית הוא נושא ההסכמה מדעת של המטופל לטיפול הרפואי אותו הוא עומד לקבל וזכותו של המטופל לאוטונומיה על גופו.
הרשלנות הרפואית אינה ברת הגדרה בחוק הישראלי אלא מבוססת על ההגדרה הכללית של עוולת הרשלנות כפי שמופיעה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.
סעיף 35 לפקודה קובע כי:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
סעיף 36 מפרש את סעיף 35 וקובע כי:
החובה מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל נכס, היינו שאדם סביר צריך לראות מראש שהם עלולים היו להיפגע במהלכם הרגיל של דברים ממעשה או מחדל באותם הנסיבות.
עילת הרשלנות:
לצורך ביסוס העילה יש לעמוד בשלושה קריטריונים : הפרת חובת הזהירות כלפי המטופל במעשה או במחדל, היינו כי במקרה זה הרופא חב למטופל חובת זהירות והוא הפר אותה ובהתנהגותו התרשל וגרם לנזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין התרחשות הנזק .
אם הרופא התרשל אך לא נגרם כל נזק אין מקום לתביעה, ואם נגרם נזק אך בגלל שהרופא התרשל גם כאן אין תביעה.
חובת הזהירות:
נבחנת על פי 2 תנאים מצטברים, הראשונה חובת זהירות מושגית הבודקת האם סוג המזיק, דוגמת רופא והשתייכותו לקבוצה אחראי לנזק שנגרם לניזוק דוגמת החולה ולקבוצה אליו הוא משתייך. חובת הזהירות המושגית קיימת ביחסי רופא מטופל וזאת בשל אי בקיאות החולה בתחום והסתמכותו על הרופא המטפל בו.
חובת הזהירות הקונקרטית הנוגעת לנזק במקרה הספציפי : חובה זו נקבעת על פי מבחן הציפיות היינו האם ניתן היה וצריך היה לצפות את הנזק, לצפות את הסיכון. שכן אם בלתי היה לצפות את הסיכון חובת הזהירות לא תתקיים במקרה זה, ואם היה צפי לסיכון האם יש צורך לבחון אותו. שכן סיכון סביר אינו מקים את חובת הזהירות הוא חלק מחיינו, אך אם התקיים סיכון שהוא בלתי סביר ולא הפעלנו את חובת הזהירות תוטל בגינם אחריות משפטית.
התרשלות:
ליבה של עוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות ותביעה בגין התרשלותו של הרופא מחייבת התנהגות בלתי סבירה ובעלת אשם מצידו. בתחום הרפואה המבחן הקובע הינו מבחן " הרופא הסביר",היינו בוחנים את ההתנהגות המצופה מרופא שסטייה ממנה תהווה רשלנות. התנהגותו לא תבחן באופן כללי אלא באופן קונקרטי לכן טענת טעות לא תהווה לגביו הגנה, אלא אם עשה כמיטב יכולתו וכישוריו ונסתבר שקיימת פרקטיקה אחרת שלא היה מודע לה. להבדיל מרשלנות ברורה שניתן לזהות התנהגות רשלנית גם ללא הבנה של רופא.
נזק והקשר הסיבתי:
פקודת הנזיקין מגדירה נזק כ:" אובדן חיים,נוחות,נכס, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם וכל אבדן וחיסור כיוצאים מאלה" פיצוי בנזיקין יינתן רק כאשר נגרם לתובע נזק וכאשר קיים קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לאותו הנזק.
הקשר הסיבתי הינו הסיבה שנגרם הנזק בעטיה של התנהגות המזיק.הוא החוט המקשר בין ההתנהגות לנזק והוא עוזר לנו לייחס אחריות לנתבע.
בתביעת רשלנות רפואית יש להוכיח את העובדות על פי עדויות רלבנטיות והתיק הרפואי.
וחו"ד רפואית המתייחסת לטיפול, כל צד מגיש חוות דעת רפואית ובמקרה שהדעות נחלקות בית המשפט ממנה מומחה מטעמו אשר נתפס כאובייקטיבי בעיני בית המשפט ולחוות דעתו ניתן משקל רב. המומחה אשר ממנה בית המשפט למעשה עונה על השאלות שמחלוקת.
במקרים בהם תקבע חוות הדעת הרפואית שהתקיימה רשלנות במהלך הטיפול הרפואי,וזאת בסבירות של 51% כמקובל במשפט האזרחי, ניתן לבסס את העילה ולהגיש תביעה לפיצוי כנגד הרופא, המוסד הרפואי וכנגד הגורמים שלקחו חלק בטיפול.
בית המשפט יבחן את טענות הצדדים ואת חוות דעת המומחים ויבדוק אם אכן הטיפול חרג מסטנדרט ההתנהגות הסבירה והפרקטיקה הרפואית המקובלת או לחילופין אם הטיפול היה תקין.
מה היא הגדרת רכוש משותף? 
